ביקורת נוקבת  של בתי המשפט על המשטרה בעניין העמדה לדין של אזרחים על עבירות מהירות המסתמכות על מכשירי מדידה אלקטרונים שאינם מכויילים.
 התוצאה: זכוי נאשמים וקנסות על המשטרה בגין כתבי אישום לא מבוססים.
להלן לקט דברים המבוססים על דבריהם של שופטים אשר דנו בתיקים בענייני מדידת מהירויות ע"י מכשירים לא מכויילים.
המסקנה העיקרית:
חובה לכייל ממל"ז  ומולטונובה (מכשירים למדידת מהירויות נסיעה של מכוניות בשמוש המשטרה).

         על מנת  שרשות האכיפה תוכל לדרוש הרשעה בעבירות מהירות על בסיס תוצאות מדידה במכשירים אלקטרוניים חייבת היא להבטיח, כי תנאיי תחזוקת המכשיר, התנאיים להפעלת המכשיר ותנאי המדידה יבטיחו אמינות התוצאה, גם אם המחוקק לא פרט את הדרישות והתנאים להבטחת אמינות המדידה.

יובהר כי, תנאי ההכרחי להרשעה כולל בחובו את הצורך בכיול המכשיר, גם אם לא צוין הדבר במפורש.
העדר חובה שבחוק המחייבת את המשטרה לכייל מכשירים, אין בה כדי לסייע לה.

בית המשפט אינו מכתיב למשטרה היכן לבצע את הכיול ובלבד שהכיול יעשה במעבדה מוסמכת כלשהי.

          המשטרה טועה בכך שכעניין שבשגרה, היא דורשת הרשעת נהגים על סמך תוצאות מדידות, שנערכו ללא בדיקת כיול למכשירים למרות ההשלכה רחבת ההיקף שיש לפסקי הדין על אמינות תוצאות המדידה ועל האכיפה.

בית המשפט מוצא, כי התנהלותה של המשטרה בסוגייה זו, בהיותה רשות ציבורית, אינה ראויה ואינה הוגנת.

          מאבקה של המדינה על רקע עמדתה החוזרת ונשנית, כי לא נדרש כיול תקופתי לשם הוכחת אמינות תוצאות מדידת מכשיר, זכה לביקורת בית המשפט המחוזי בפסק דין עמיקם לוין, שניתן לאחר פסק דין דומב וכך נקבע :

 "מאבקה זה של המדינה מן הראוי שלא היה מתנהל. המדינה כגוף האוכף חוק חייבת להקפיד עם עצמה במובן זה שתוצאות מדידה של מכשירים-על בסיסם מעמידה היא אזרחים לדין – יעמדו בכל מבחני האמינות והתקינות ללא כחל וסייג…".

המשטרה, בהיותה רשות ציבורית, מופקדת על התנהלות הוגנת ותקינה. ככזו, המשטרה מנועה מלשוב ולהעלות טענות בדבר אי נחיצות הכיול התקופתי בהליכים משפטיים אחרים לאחר שטענותיה נדחו, באחת, על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דין דומב.

          בית המשפט רואה עצמו מונחה על ידי ערכאת הערעור ובא באזהרה, כי אם משטרת ישראל לא תנקוט בצעדים המתחייבים מפסק דין דומב החלוט, ותציף את בית המשפט בדיוני סרק באותה סוגייה, שלא לצורך, בית המשפט ישקול הטלת הוצאות עליה.

         המשטרה טענה, לא אחת, כי אין בדעתה לבצע כיול כלשהו למכשיר המולטונובה, נוכח כוונתה להפסיק את האכיפה באמצעות מכשיר זה ולהכניס לשימוש מכשיר אכיפה אחר למדידת מהירות, באמצעות וידאו.

גם אם נכונה תוכניתה המוצהרת של המשטרה וזו תיושם בעתיד, אין בכך כדי לפטור אותה משקילת מדיניותה מחדש ביחס לדו"חות, שניתנו על סמך תוצאות מדידת מכשיר המולטונובה, כל עוד הינה דורשת הרשעת נהגים על פיהן.

סופו של דבר, המדינה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל     עליה בהליך בהעדר תשתית ראייתית מספקת להוכחת אמינות המדידה. התנהלות המשטרה מהווה התעמרות באזרחים וביזוי החלטות בתי משפט. המשטרה אינה יכולה לצפות שבית משפט יתן ידו להרשעת נהגים, כשהיא כרשות המופקדת על האכיפה ביחד עם התביעה לא מוכיחה את כל התנאים הנדרשים להרשעה. המדובר במחדל של רשות האכיפה וזו אינה יכולה להסתתר ו/או להתגונן בנימוק שהאינטרס הציבורי מצדיק אכיפת עבירת המהירות. המשטרה היא זו שהתרשלה באופן תחזוקת המכשיר ואי כיולו והיא זו אשר יכולה להביא לסיום התקלה .

האינטרס הציבורי מחייב כי בהעדר ראיות לביסוס הרשעה לא יגרר אזרח להליכים מיותרים בבית המשפט. אם המשטרה היתה מפנימה את הקביעות בפסק דין דומב ומכיילת המכשירים, במעבדה כלשהי, היה בכך כדי לסייע לה להמשיך באכיפת עבירת המהירות בהתאם לאינטרס הציבורי ולקבוע עמדה רטרואקטיבית ורטרוספקטיבית לעניין אופן ניהול ההליכים בתיקים דומים, באשר היתה נוכחת ללמוד על שיעור הדיוק של התוצאה, שיעור סטייה אם קיימת, והיה בכך היה לחסוך משאבים וזמן שיפוטי יקר . 

לאור אי כיול מכשיר המדידה, בין אם זה הממל"ז ובין אם מדובר על מכשיר המולטונובה, לא ניתן לבסס הרשעה.

 במקום לפעול עפ"י הכרעות בתי המשפט לתעבורה ובית המשפט המחוזי, מעדיפה המשטרה להתעלם מהן ולהמשיך ולדרוש הרשעות על בסיס נתונים שאינם אמינים.

העובדה שגם לאחר שניתנו פסקי דין בעניין זה ע"י בתי המשפט לתעבורה  ממשיכה משטרת ישראל לדרוש הרשעת נהגים על סמך תוצאות מכשיר שלא כויל, כך שאין כל בטחון באשר לאמינות המדידה, מהווה  שימוש לרעה בהליכי משפט וגורמת לחוסר אמון הציבור, לחוסר הגינות ולחוסר יעילות.

הבחירה של משטרת ישראל    להמשיך ולהרשיע נהגים על בסיס מכשיר שלא כויל, הנה התנהלות שערורייתית.