3-6-15
האם החוק מחייב מכוון בנסיעה לאחור?
מאת: עו"ד אילון אורון, מומחה לדיני תעבורה
נהג הנוסע לאחור ופוגע ברכב או חלילה באדם, לא יוכל בדרך כלל לטעון כי הופתע כיוון שלא הבחין במכשול מאחוריו מבעוד מועד, כי אז ישיבו לו שהיה עליו להיעזר במכוון. יחד עם זאת, החוק בעניין זה אינו מחייב היעזרות במכוון. החוק מחייב נקיטת אמצעי זהירות אך אינו מחייב נקיטה בכל אמצעי הזהירות האפשריים. השאלה האם יש צורך וחובה להיעזר במכוון תלויה אפוא בנסיבות המקרה, כך שאם נהג פוגע באדם בנסיעה לאחור, ולא היה באזור הנסיעה מי שיכוון אותו והוא נקט באמצעי הזהירות העומדים לרשותו, יתכן ולא יורשע באחריות לגרימת התאונה .
בית המשפט העליון דן לפני מספר שנים בסוגיה. המדובר היה בנהג אשר החנה את רכבו בטבורה של עיר, בקרית שלום בתל אביב. הנהג, לפני שהתניע את האוטובוס, במגמה להסיעו ממקום החניה, בדק את סביבת האוטובוס לוודא שאין כל מכשול או אדם העלול להיפגע וזאת משהתכוון לצאת ממקום החניה בנסיעה לאחור.
בטרם עלותו לאוטובוס הקיף אותו הנהג, כמנהגו, מכל צדדיו וכן התכופף והציץ מתחתיו, וכל זאת כדי להבטיח שלא ייווצר כל סיכון בעת הסעת הרכב.
לאחר שעלה לאוטובוס, התניעו, המתין עד שלחץ האוויר במערכת הבלמים עלה, והחל לנסוע לאחור ואז פגע למוות בילדה.
בית המשפט העליון בהרכב 5 שופטים דן בדיון נוסף,בשאלה, האם נהג האוטובוס אחראי לתאונה בנסיבות אלו וזאת משלא נמצא ליד האוטובוס אדם אשר עשוי היה לכוון אותו בנסיעה לאחור.
בית המשפט העליון קבע כי אין כאמור כלל המחייב היעזרות במכוון בעת נסיעה לאחור והחובה הינה לנקוט באמצעי זהירות ולא כל האמצעים. בסופו של דבר למרות שלא ניתן היה להיעזר במכוון באותה עת , קבעו שופטי ביהמ"ש העליון כי משהחנה נהג האוטובוס את רכבו ברחוב, במרכזה של עיר ולא בחניון המיועד לכך, הכניס את עצמו למצב שבעטיו נאלץ להסיע את הרכב לאחור מבלי להבחין בילדה בה פגע. לאור זאת בסופו של דבר הנהג הורשע וזאת למרות שביהמ"ש העליון, כשדן לראשונה בתיק, מצא לזכותו.
לאחרונה , עלתה שוב שאלת האחריות של נהג האוטובוס שהסיע אותו לאחור, וגרם לתוצאה קטלנית וזאת בתיק אשר נדון בביהמ"ש לתעבורה בבאר שבע בפני השופט אלון אופיר. המדובר היה בנהג אוטובוס אשר החנה אוטובוס כדין בתוך מגרש חניה המיועד לכך בתחנה מרכזית בבאר שבע, ולכשהסיעו לאחור פגע למוות בעובד התחנה אשר התקרב לאוטובוס, שוחח בטלפון ולא הבחין באוטובוס, וכיוון שהיה כבד שמיעה, אף לא שמע את צפצוף האזהרה של האוטובוס בעת הסעתו לאחור.
הסניגור העלה לעדות שורת נהגים אשר כולם העידו כי חברת האוטובוסים לא דאגה לאמצעי בטיחות נוספים הכוללים מצלמה בגב האוטובוס, וכן דגלן האמור להתריע על קיומם של הולכי רגל אשר נכנסו לתחום החניון הסגור לציבור. בהמשך העלה הסניגור לעדות את קצין הבטיחות שבפניו התריעו הנהגים על היעדר אמצעי התרעה מספקים, וקצין הבטיחות העיד כי ביקש ממנכ"ל החברה אמצעים אשר יסייעו לנהגים להבחין בהולכי רגל, היה ויופיעו מאחורי האוטובוס, אך זה לא דאג להקצאתם.
הנהגים העידו כי "אין חיה כזאת" הנקראת מכוון והם נאלצו להסיע את האוטובוסים ללא אמצעי התראה כאמור. כשעלה מנכ"ל החברה לעדות, לאחר שנאלץ להעיד מטעם ההגנה, הודה כי אכן הוא לא מצא להשקיע כספים ולהוסיף אמצעי בטיחות כנדרש, וזאת כיוון שהחוק לא מחייב אותו ולכן כאמור, הוא נמנע מלהשקיע באמצעי בטיחות. השופט אלון אופיר ראה בחומרה רבה את דרך ההתנהלות של החברה, ומצא לזכות את הנאשם וזאת לאחר שביקר קשות את דרך ההתנהלות. הנהג הנאשם למרות שזוכה, החליט שלא לחזור ולנהוג באוטובוס וזאת כדי לא להיכשל שוב בתאונה דומה בהיעדר אמצעי בטיחות. פרקליטות מחוז דרום, במקום להעמיד לדין את מנכ"ל החברה על אשר לא דאג לאמצעי בטיחות שהיו מונעים את התרחשות התאונה, מצאה לערער לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע על הזיכוי. שופטי המחוזי קבעו כי העובדה שכך נוהגים כל הנהגים בחברת ההיסעים, אין בה כדי לפטור את הנהג הנאשם מאחריות. התיק הוחזר לשופט התעבורה לצורך גזירת העונש. השופט, אלון אופיר, על אף שמבחינתו הנאשם זכאי ואין כל הצדקה לענישתו, נאלץ לגזור עליו עונש, לאור מצוות בית המשפט המחוזי.
בסוף דבר, על הנהג נגזר עונש של עבודות שירות ושנתיים פסילת רישיון נהיגה על כל סוגי הרכב בניכוי התקופה שריצה (משנפסל קודם לכן עד תום ההליכים) ו 4 שנות פסילה נוספות, על אוטובוס בלבד. הסניגור הגיש ערעור על חומרת העונש, הערעור נדחה ובימים אלו מגיש הסניגור בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון.
* הכותב הוא הסניגור המייצג בתיק זה.
נהג הנוסע לאחור ופוגע ברכב או חלילה באדם, לא יוכל בדרך כלל לטעון כי הופתע כיוון שלא הבחין במכשול מאחוריו מבעוד מועד, כי אז ישיבו לו שהיה עליו להיעזר במכוון. יחד עם זאת, החוק בעניין זה אינו מחייב היעזרות במכוון. החוק מחייב נקיטת אמצעי זהירות אך אינו מחייב נקיטה בכל אמצעי הזהירות האפשריים. השאלה האם יש צורך וחובה להיעזר במכוון תלויה אפוא בנסיבות המקרה, כך שאם נהג פוגע באדם בנסיעה לאחור, ולא היה באזור הנסיעה מי שיכוון אותו והוא נקט באמצעי הזהירות העומדים לרשותו, יתכן ולא יורשע באחריות לגרימת התאונה .
בית המשפט העליון דן לפני מספר שנים בסוגיה. המדובר היה בנהג אשר החנה את רכבו בטבורה של עיר, בקרית שלום בתל אביב. הנהג, לפני שהתניע את האוטובוס, במגמה להסיעו ממקום החניה, בדק את סביבת האוטובוס לוודא שאין כל מכשול או אדם העלול להיפגע וזאת משהתכוון לצאת ממקום החניה בנסיעה לאחור.
בטרם עלותו לאוטובוס הקיף אותו הנהג, כמנהגו, מכל צדדיו וכן התכופף והציץ מתחתיו, וכל זאת כדי להבטיח שלא ייווצר כל סיכון בעת הסעת הרכב.
לאחר שעלה לאוטובוס, התניעו, המתין עד שלחץ האוויר במערכת הבלמים עלה, והחל לנסוע לאחור ואז פגע למוות בילדה.
בית המשפט העליון בהרכב 5 שופטים דן בדיון נוסף,בשאלה, האם נהג האוטובוס אחראי לתאונה בנסיבות אלו וזאת משלא נמצא ליד האוטובוס אדם אשר עשוי היה לכוון אותו בנסיעה לאחור.
בית המשפט העליון קבע כי אין כאמור כלל המחייב היעזרות במכוון בעת נסיעה לאחור והחובה הינה לנקוט באמצעי זהירות ולא כל האמצעים. בסופו של דבר למרות שלא ניתן היה להיעזר במכוון באותה עת , קבעו שופטי ביהמ"ש העליון כי משהחנה נהג האוטובוס את רכבו ברחוב, במרכזה של עיר ולא בחניון המיועד לכך, הכניס את עצמו למצב שבעטיו נאלץ להסיע את הרכב לאחור מבלי להבחין בילדה בה פגע. לאור זאת בסופו של דבר הנהג הורשע וזאת למרות שביהמ"ש העליון, כשדן לראשונה בתיק, מצא לזכותו.
לאחרונה , עלתה שוב שאלת האחריות של נהג האוטובוס שהסיע אותו לאחור, וגרם לתוצאה קטלנית וזאת בתיק אשר נדון בביהמ"ש לתעבורה בבאר שבע בפני השופט אלון אופיר. המדובר היה בנהג אוטובוס אשר החנה אוטובוס כדין בתוך מגרש חניה המיועד לכך בתחנה מרכזית בבאר שבע, ולכשהסיעו לאחור פגע למוות בעובד התחנה אשר התקרב לאוטובוס, שוחח בטלפון ולא הבחין באוטובוס, וכיוון שהיה כבד שמיעה, אף לא שמע את צפצוף האזהרה של האוטובוס בעת הסעתו לאחור.
הסניגור העלה לעדות שורת נהגים אשר כולם העידו כי חברת האוטובוסים לא דאגה לאמצעי בטיחות נוספים הכוללים מצלמה בגב האוטובוס, וכן דגלן האמור להתריע על קיומם של הולכי רגל אשר נכנסו לתחום החניון הסגור לציבור. בהמשך העלה הסניגור לעדות את קצין הבטיחות שבפניו התריעו הנהגים על היעדר אמצעי התרעה מספקים, וקצין הבטיחות העיד כי ביקש ממנכ"ל החברה אמצעים אשר יסייעו לנהגים להבחין בהולכי רגל, היה ויופיעו מאחורי האוטובוס, אך זה לא דאג להקצאתם.
הנהגים העידו כי "אין חיה כזאת" הנקראת מכוון והם נאלצו להסיע את האוטובוסים ללא אמצעי התראה כאמור. כשעלה מנכ"ל החברה לעדות, לאחר שנאלץ להעיד מטעם ההגנה, הודה כי אכן הוא לא מצא להשקיע כספים ולהוסיף אמצעי בטיחות כנדרש, וזאת כיוון שהחוק לא מחייב אותו ולכן כאמור, הוא נמנע מלהשקיע באמצעי בטיחות. השופט אלון אופיר ראה בחומרה רבה את דרך ההתנהלות של החברה, ומצא לזכות את הנאשם וזאת לאחר שביקר קשות את דרך ההתנהלות. הנהג הנאשם למרות שזוכה, החליט שלא לחזור ולנהוג באוטובוס וזאת כדי לא להיכשל שוב בתאונה דומה בהיעדר אמצעי בטיחות. פרקליטות מחוז דרום, במקום להעמיד לדין את מנכ"ל החברה על אשר לא דאג לאמצעי בטיחות שהיו מונעים את התרחשות התאונה, מצאה לערער לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע על הזיכוי. שופטי המחוזי קבעו כי העובדה שכך נוהגים כל הנהגים בחברת ההיסעים, אין בה כדי לפטור את הנהג הנאשם מאחריות. התיק הוחזר לשופט התעבורה לצורך גזירת העונש. השופט, אלון אופיר, על אף שמבחינתו הנאשם זכאי ואין כל הצדקה לענישתו, נאלץ לגזור עליו עונש, לאור מצוות בית המשפט המחוזי.
בסוף דבר, על הנהג נגזר עונש של עבודות שירות ושנתיים פסילת רישיון נהיגה על כל סוגי הרכב בניכוי התקופה שריצה (משנפסל קודם לכן עד תום ההליכים) ו 4 שנות פסילה נוספות, על אוטובוס בלבד. הסניגור הגיש ערעור על חומרת העונש, הערעור נדחה ובימים אלו מגיש הסניגור בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון.
* הכותב הוא הסניגור המייצג בתיק זה.
