12-7-12

מאת: שמעון סודאי – יו"ר איגוד קציני הבטיחות בתעבורה

בישראל, כבכל מדינה מתוקנת בעולם, קיימת חובה על רופאים לדווח על מחלות של נהגים שיש בהן כדי סיכון הנהג עצמו וסיכון הסובבים אותו בעת נהיגתו.

בין המחלות הללו נמנות: אפילפסיה (מחלת הנפילה), דמנציה (מחלה הגורמת להתדרדרות בתפקודי המוח ופגיעה בתפקודים הקוגנטיבים), מחלות של הפרעות בלתי נשלטות בקצב הלב, מחלות נפש פעילות הפוגעות בכושר השיפוט ועוד מחלות אחרות שקצרה היריעה מלפרט אותן.

בנוסף, קיימות תרופות שבמשך כל תקופת השימוש בהן, אסור לנהוג. ישנן גם תרופות אחרות שרק בעת נטילתן אסור לנהוג.

על פי נתונים של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ומשרד התחבורה, מסתבר כי למרות שחלה חובה על הרופאים לדווח על מחלות ותרופות מסוכנות, קיימת בעיה של תת דיווח מצד הרופאים ולמעשה שיעור קטן בלבד של רופאים מדווחים על מטופליהם שאינם כשרים לנהיגה.

המצב הבלתי נמנע הוא שעל הכבישים נעים אלפי נהגים שאינם כשרים לנהוג וכתוצאה מכך נגרמות תאונות שהיו יכולות להימנע אילו הרופאים היו אכן מקיימים את חובתם לדווח על נהגים אלו.

סוגיה נוספת העולה ממצב אבסורדי זה  היא קבלה לעבודה של נהגים מקצועיים מבלי שלקצין הבטיחות יהיה שמץ של מושג בידי מי הוא מפקיד אוטובוס מלא בעשרות נוסעים, או סמי-טריילר העמוס בעשרות טונות של מטען, שבידיים לא אמונות אינו אלא כפצצה מתקתקת.

אחד מתפקידיו החשובים של קצין הבטיחות, אם לא החשוב שבהם, הינו לעשות ככל יכולתו לצמצם את נגע תאונות הדרכים . הרי הפיקוח על נהגים ושמירה על רמה גבוהה של תקינות הרכב, משמעם בסופו של דבר להביא לצמצום מספר התאונות, הלא כן ?

הן הרשויות והן המעבידים דורשים מקצין הבטיחות ובצדק להקפיד על איכות נהיגתם של הנהגים בחברה ולהקפיד על קבלתם לעבודה של נהגים ראויים, אך בפועל, משרד התחבורה אינו נותן בידיו של קצין הבטיחות כלים מתאימים שיאפשרו לו למלא תפקידו נאמנה.

במידה רבה ניתן לאמר, כי בעת קבלת נהגים חדשים לעבודה, קצין הבטיחות כמוהו כסומא בארובה. כלומר, אין בידיו כלים המאפשרים לו לבדוק אם המועמדים אכן מתאימים למישרה המוצעת. אין הוא יכול לבדוק את עברם התחבורתי של המועמדים כמו גם את מצבם הבריאותי. ללא נתונים בסיסיים אלו, איך עליו להחליט ?

במדינות מתוקנות יש חוק המחייב שמירה על צינעת הפרט וטוב שכך. אכן, פרטים אישיים אינם נחלת הכלל.  עם זאת, נשאלת שאלה חשובה: במקומות ומצבים שצינעת הפרט עומדת מול  סכנות חיים של כלל הציבור, מה עדיף, צנעת הפרט או טובת כלל הציבור ? שאלה נוספת העולה מתוך כך היא: האם קיימת דרך ביינים שתצמצם ככל האפשר פגיעה בצינעת הפרט ועם זאת תימנע סכנתו של כלל הציבור ?

התשובה היא – כן!

לאחרונה התבשרנו על הצעת חוק להקמת מאגר "נהגים מסוכנים", כלומר, נהגים עם עבר של עבירות תנועה. ע"פ הצעת החוק, מעסיקים/קציני הבטיחות יוכלו לדעת באופן כללי מה מידת מסוכנותו של הנהג. כלומר, הם לא יוכלו לראות את סוג העברות או את מספרם, אבל, הם יוכלו לקבל "ציון" של הנהג המועמד שיתבסס על עבירות התנועה של הנהג. לדוגמא: ציון 5 הוא גבוה יותר מציון 1 כלומר נהג עם ציון 5 מסוכן יותר מנהג עם ציון 1.

האפשרות לראות את ה"ציון" של הנהג תתאפשר רק עבור נהגים מקצועיים מועמדים ורק בהסכמתם של הנהגים המועמדים לעבודה.

על מנת שקצין הבטיחות יוכל לתהות גם על מצבו הבריאותי של המועמד, צריך להקים מאגר מידע דומה. גם במאגר זה קצין הבטיחות יוכל לדעת רק באופן כללי אם מצבו הבריאותי של המועמד אכן מאפשר לו לנהוג בביטחון. גם במאגר זה ניתן לקבוע סולם עם דרגות חומרה בהתאם למצבו הבריאותי של המועמד. כך לדוגמא, נטילת תרופות תהיה דרגה1, אפילפסיה תהיה דרגה 5 וכך הלאה. סולם הדרגות ייבנה ע"י אנשי מקצוע המורכב מרופאים מומחים. גם במאגר זה, הצפיה בו תהיה אפשרית רק עבור נהגים מקצועיים ורק בהסכמתם.

פתרון זה אינו מושלם אך הוא טוב לאין ערוך מן המצב הקיים.

אין ספק, הקמת מאגר זה בצד מאגר "נהגים מסוכנים", ייאפשר לקציני הבטיחות לשפר את יכולתם לבחור מועמדים ראויים   לתפקיד של נהגים מקצועיים  ובכך יימנעו תאונות דרכים מיותרות והציבור כולו ייצא נשכר מכך.